ביהמ"ש: על פקיד ההסדר לפעול לקידום ההכרעה בתביעות סותרות שהעביר לביהמ"ש

1.         במסגרת הליכי הסדר מקרקעין של גוש 30003 בירושלים, הוגשו לפקיד ההסדר תביעות סותרות לרישום הבעלות בחלקות 46, 47, 48, 49, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59 ו-60, וביום 13.11.67 הוא העבירן להכרעת בית משפט זה בהתאם להוראת סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - " פקודת ההסדר"). ההליך בבית המשפט התנהל בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה שעברה, במסגרת תיק ה.ק. 4/67, ונדון לפני כב' הנשיא המנוח צ"ע בקר ז"ל. כפי שיפורט להלן, לגבי חלקות אחדות הסתיים ההליך במתן פסקי דין ואילו הדיון בעניינן של חלקות אחרות לא הסתיים בפסק דין. בפועל נפסקו ההליכים בתיק ה.ק. 4/67 בתחילת שנות השבעים, אף כי ההליך לא מוצה.

החלקה הרלוונטית להליך הנוכחי היא חלקה 52, והטוענים לזכויות בה, במסגרת הליך ההסדר וההתדיינות בתיק ה.ק. 4/67, היו המשיבה 4 (להלן - " העירייה"), המשיב 5 (להלן - " המינהל", אז רשות הפיתוח) ומורישו של המשיב 6, המנוח חיים פזנר ז"ל (להלן - " פזנר"). במהלך הדיונים בה.ק 4/67 הודיעו העירייה והמינהל לפרוטוקול כי הם מוותרים על טענותיהם לזכויות בחלקה 52, והסכימו כי הזכויות בה תרשמנה על-שם פזנר וכי היא תאוחד עם חלקה סמוכה שבבעלותו, חלקה 13. לכאורה, בהמשך להודעות אלה ניתן היה לסיים את ההליך בתיק ה.ק. 4/67 בכל הנוגע לחלקה 52.

אלא שעל פניו הדבר לא נעשה, וחלקה 52 המשיכה להתקיים כחלקה נפרדת שהזכויות בה לא הוסדרו, כעולה ממרשם המקרקעין. למעשה, על אף ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אין בתיק בית המשפט זכר לפסק דין או לצו המורה על רישום הזכויות בה.

השנים חלפו, תיק ה.ק 4/67 נשתכח מלב, והמשיב 6 ירש מפזנר את הזכויות בחלקה 13. בשנת 2007 רכשו המבקשים את הזכויות בחלקה 13 מהמשיב 6, בסברם, בהתבסס על הרישום בפנקס הבתים המשותפים ובחוזה המכר, שהחלקה כוללת שטח חצר של כ-494 מ"ר. בדיעבד התברר להם, כתוצאה מהכנת תשריט מדידה, ש-84 מ"ר משטח זה כלולים למעשה בחלקה 52, שכאמור מעולם לא אוחדה עם חלקה 13 והזכויות בה לא נרשמו על שם פזנר ואינן מוסדרות. משום כך פנו למשיב 1 (להלן - " פקיד ההסדר") בבקשה לרשמם כבעלי הזכויות בחלקה 52, ולאחדה עם חלקה 13. בקשה זו נדחתה, בטענה שלא ניתן לבצע את הרישום האמור בהיעדר פסק דין לגבי החלקה.

2.         בתובענה דנן מבקשים המבקשים שבית המשפט יצהיר כי הם בעלי הזכויות בחלקה 52 וכי יש לרשום אותם כבעלי הזכויות בה ולאחדה עם חלקה 13. בבסיס הבקשה עומדת הטענה, שהלכה למעשה הליך ההסדר בה.ק 4/67 הסתיים בפסק דין בכל הנוגע לחלקה 52, וכי פסק הדין הורה על רישום הזכויות בחלקה על שם פזנר ואיחודה עם חלקה 13.

המבקשים מבססים את טענתם בדבר קיומו של פסק דין על כך שהעירייה והמינהל ויתרו על זכויותיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון בתיק ה.ק. 4/67, ועל מסמך המצוי בתיק בית המשפט, שלא ברור מי ערך אותו, שלכאורה מסכם את מצב ההליך. במסמך זה (שהוא חלק מנספח ט' לתצהיר המבקש) מצויה רשימת החלקות שעניינן נדון בתיק האמור ובו רשום שמו של פזנר בצמוד לאזכורה של חלקה 52 ולתאריך 1.7.69. על יסוד מסמכים אלה, טוענים המבקשים, ניתן ללמוד שהתיק היה בשל למתן פסק דין וניתן להניח כי זה אכן ניתן. בנוסף, מפנים המבקשים למכתב מיום 1.7.69 בחתימת היועץ המשפטי דאז של רשות הפיתוח, עו"ד מנור, שמוען לאגף בעלות ורישום ברשות הפיתוח, ובו הודיע עו"ד מנור שבתיק ה.ק 4/67 ניתן פסק דין, לפיו יש לרשום את חלקה 52 על שם פזנר ולאחדה עם חלקה 13 ( נספח י' לתצהיר המבקש, להלן - " מכתב מנור").

המבקשים מפנים גם למכתב מיום 24.2.08, החתום על ידי מר אברהם נאוי ממחלקת רישום והסדר במינהל והמופנה לפקיד ההסדר, והעוסק בחלקה 52 ( נספח י"א לתצהיר המבקש). במכתב זה, מפנה מר נאוי למכתב מנור ולדברים שנאמרו שם בדבר מתן פסק דין, תוך שהוא מדגיש שפסק דין זה לא נמצא בתיקי המינהל, ומבקש לפעול על פיו.

3.         המשיבים 1-5 (להלן - " המשיבים") מתנגדים לבקשה, בטענה שכלל לא ניתן פסק דין בנוגע לחלקה 52. המשיבים מדגישים שפסק דין כזה לא נמצא בתיק בית המשפט וגם לא בידי אף אחד מבעלי הדין. לטענתם, ויתור העירייה והמינהל בנוגע לזכויות בחלקה 52 אמנם יצר בשעתו תשתית למתן פסק דין, אולם עדיין לא ניתן להסיק מכך כי פסק דין כאמור אכן ניתן. אשר למכתב מנור, טוענים המשיבים כי לא ניתן לקבוע על בסיס התכתבות פנימית בין גורמים שונים ברשות הפיתוח כי אכן ניתן פסק דין כאמור. מכתבו של נאוי, טוענים המשיבים, אך מפנה למכתב מנור ואין בו ערך ראייתי כשלעצמו.

לחלופין, טוענים המשיבים, כי אפילו ניתן פסק דין בשנת 1969 לכל המאוחר, הרי שהוא התיישן משחלפו 25 שנים מיום שניתן ולא בוצע. עוד טוענים הם שבין שניתן פסק דין לגבי חלקה 52 ובין שלא, כיום הקרקע אינה מוסדרת, ויש להמשיך לנהל את הליכי ההסדר לגביה במסגרת תיק ה.ק. 4/67 שעודנו תלוי ועומד והדיון בו לא הסתיים. בהקשר זה יצויין שלטענה זו יש משמעות מעשית גם בשים לב לטענת העירייה, לפיה היא אינה כבולה עוד בויתור שנעשה על-ידה לפני כ-40 שנה, ונוכח תכנית מתאר החלה על חלקה 52 ומייעדת אותה לשמש כדרך ציבורית היא חולקת על זכות המבקשים בחלקה.

אציין שהמדינה, באמצעות המשיבים 1, 2, 3, ו-5, הדגישה את הצורך בהמשך ניהול ההליכים במסגרת תיק ההסדר ולא במסגרת דיונית שונה. זאת מפאת חשיבות ריכוז הליכי ההסדר בתיק ההסדר לשם קבלת תמונה מלאה ומניעת תוצאות לא רצויות שפיצול הדיונים למספר תיקים עלול לגרום.

המשיב 6 הוא בבחינת משיב פורמאלי, והוא תומך, מטבע הדברים, בטענות המבקשים.

4.         הצדדים התמקדו בשאלה האם אכן ניתן פסק דין כאמור, והרחיבו בשאלה האם מכתב מנור הוא ראיה קבילה לאמיתות תוכנו (בין כרשימה מוסדית, בין כתעודה ציבורית ובין כתעודה נושנה). הצדדים טענו טיעונים יפים לעניין זה, תוך הפניה לפסיקה מהארץ ומהעולם בסוגיות אלו.

עם זאת, לא מצאתי צורך להכריע בשאלה הראייתית, משום שכפי שאפרט בהמשך, אף אם מדובר בראיה קבילה והמסמך מהווה ראייה לאמיתות תוכנו, אין בו כדי להטות את הכף לטובת המבקשים בשל משקלו הלא מספיק להוכחת האמור בו.

5.         אין מניעה עקרונית שבית משפט יקבע כממצא במסגרת הליך אחד, שניתן פסק דין בהליך אחר, בין שקביעה זו היא אגבית לסעד הנתבע ובין שהיא מתבקשת כסעד הצהרתי בפני עצמו. כך למשל יכול בית המשפט לקבוע, במסגרת הליכי הוצאה לפועל בהם נטען שלא ניתן כלל פסק דין שניתן להוציאו לפועל, שפסק דין כאמור אכן ניתן (בר"ע (ת"א) 3070/05 מיידנברג נ' בנק הפועלים בע"מ, 25.7.06; בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נדחתה, ברע"א 7036/06 מיידנברג נ' בנק הפועלים בע"מ, 21.5.08). ב"כ המבקשים הפנה לפסק דין שנתן בשנת 2007 בית משפט פדראלי במחוז האחד-עשר של ארה"ב  (United States of America v. Douglas, 215 Fed. Appx. 907; 2007 U.S App. Lexis 1941). באותו מקרה הורשע המשיב בהפרת תנאי שחרורו שנקבעו בפסק דין; המאשימה לא הצליחה להציג את פסק הדין שקבע את תנאי השחרור, אולם קיומו של זה ותוכנו הוכחו על יסוד גליון הרישום האלקטרוני (Electronic docket sheet) של בית המשפט שנתן את פסק הדין.

לא מן הנמנע שמסיבה כלשהי לא יימצא פסק הדין בתיק בית המשפט (וענייננו בהליכים שהתקיימו כאשר הרישום היה ידני), או שהתיק עצמו יבוער, ובחלוף השנים יבקש פלוני להסתמך עליו, על אף שאינו בידיו. קביעה שפסק דין אכן ניתן או הצהרה על קיומו יסייעו לבירור האמת ולהגנה על זכויות הצדדים.

השאלה האם אכן ניתן פסק דין ומה תוכנו, תוכרע בהתאם למסכת הראייתית בכל מקרה ומקרה. העובדה כי בתיק בית המשפט בהליך המקורי לא נמצא עותק של פסק הדין עשויה ללמד על כך שפסק הדין לא ניתן, אך הטוען לקיומו יוכל להתגבר על הנחה זו בהסתמך על ראיות שבכוחן להוכיח את דבר מתן הפסק.

6.         המבקשים טוענים שניתן לקבוע שניתן פסק דין בנוגע לחלקה 52 על בסיס מכתב מנור, מכתבו של נאוי ומספר מסמכים מתיק בית המשפט בה.ק 4/67 - הפרוטוקולים בהם נרשם ויתור העירייה והמינהל על תביעותיהם לגבי חלקה 52, ומסמך שנערך ככל הנראה ע"י גורם כלשהו בבית המשפט ובו רשימת החלקות שעניינן נדון, כששמו של פזנר נרשם ליד חלקה 52.

אחדים מהמסמכים הנ"ל כלל לא יכולים לשמש ראיה לקיומו של פסק דין. במכתבו של נאוי לא נאמר דבר מעבר לכך שבמכתב מנור נכתב שניתן פסק דין. גם מפרוטוקול הדיונים לא ניתן ללמוד שניתן פסק דין, אלא אך שהתיק היה בשל למתן פסק דין בנוגע לחלקה 52 ואם היה ניתן, תוכנו היה ככל הנראה תואם את הסכמות הצדדים בדבר הזכויות בחלקה.

אף לו היה ניתן להסתמך על מכתב מנור כראיה לאמיתות תוכנו, לא ניתן היה לפסוק על פיו ועל פי אותה רשימה המצויה בתיק בית המשפט אליה היפנו המבקשים ( נספח ט' לתצהיר המבקש) כי אכן ניתן פסק דין.